נחל ים, 1975 

על מה מדובר?
וזה הסיפור:
לפני כמעט שלושים שנה, אני משער שזה היה בתחילת 1976, ע' ואני, החלטנו שהגיע הזמן לערוך ניקיון יסודי בחדר הקשר בבסיס 'נחל-ים' בסיני. שנינו, חיילים צעירים וחדורי מוטיבציה, הבנו כי החדר הזה עתיד לשמש אותנו לילות וימים ועדיף שיהיה נקי ומאוורר..
וכך התחלנו לזחול בין מכשירי הקשר לארונות התיוק הכבדים, מאחורי תיבות הכבלים, מנקים וממרקים.
מתחת לארון התיוק הכבד ראיתי משהו מבצבץ בין גלגלי האבק שנחו להם בנחת. הושטתי יד ומשכתי החוצה חמישה דפים קטנים, מלאים עד אפס מקום בכתב יד חד, בלתי קריא ממבט ראשון. הנחתי את הדפים בצד.
אחרי כמה שעות, מחוץ למתקן הקשר, בשמש היפהפייה של צפון סיני, הצתתי סיגריה והחלתי לעלעל במה שמצאתי.
קראתי ברצף ובשטף, לעתים מתקשה להבין את כתב היד ולעתים מתעכב על המשמעות של הדברים. זה היה מכתב שכתב א' ל ע' (הפרטים המלאים נמצאים אצלי).
משהו במכתב הזה תפס אותי חזק.
המכתב נכתב בסיני, פחות משנתיים מאז מלחמת יום הכיפורים. התוכן - עוצמתי וכאוב. א' משיב לע' על כך שהיא נוזפת בו שבכוונתו לעזוב את הארץ עם תום השירות הצבאי ו 'לראות עולם'. תוכן המכתב במלואו עוד מוסיף עובדות מהן ניתן להבין תמונה שלמה פחות או יותר.
החלטתי לנסות ולאתר את הכותב. למה? משום מה חשתי שהעובדה שמצאתי את המכתב באקראי 'מטילה' עלי חובה לנסות ולהשיבו לבעליו. 'הפכתי' עולמות בבסיס כדי לנסות ולברר במי המדובר. מישהו זכר קלושות כי מדובר בבחור מיוחד מאוד, כנראה ירושלמי ששירת שם בעבר. לא היו פרטים נוספים מעבר לכך. ניסיתי גם בדרכים אחרות ובמקומות רלוונטיים אחרים. לא הצלחתי.
כמה שאלות נותרו פתוחות: מי הכותב? האם המכתב הגיע לנמענת וזו שבידי היא רק טיוטה? אולי המכתב כלל לא נשלח?

אולי פרסומו כאן, יביא לכך שאוכל להשיב את המכתב המקורי לבעליו.
הערה:
המכתב מובא כאן ככתבו, ההדגשות - מופיעות במקור, ללא קיצורים, למעט ציון שם הכותב, שם הנמענת ושמות אחרים - בראשי תיבות.

המכתב
4.3.1975

גם את ה 'שלום' קשה לי לכתוב, אולם ניחא, שיהיה.
קיבלתי את מכתבך חודש אחרי שנכתב. לפחות דבר אחד גרם לי לסיפוק. כתב ידך השתפר והצלחתי להבין את המכתב.
באם הצלחתי להרגיז אותך הרי שהשגתי חלק ממה שרציתי, כי תשובה קבלתי. לצערי, אני לא כותב מכתבים בהעתקים, כך שקשה לי לשחזר את אשר כתבתי לך. מכתבך מזכיר לי בניסוחו את נוסח הציונים היושבים מעבר לים ומטיפים מוסר לאלה היושבים בציון. שחקי אותה. אגב, א' נמצא בחו"ל כעת.
דבר אחד כנראה לא הצלחת להכניס לתודעתך. (נראה לי שהיא ירדה קצת ברמה). אני נוסע להרחיב אופקים, לראות אופציות. אם אני לא טועה, הזכרת את נושא הכסף. זה לא המומנט.
את כותבת לי ואני מצטט: "מה שקשה לי לראות אצלך זה שהאף שלך עלה פתאום לשמיים", ואת ממשיכה בנימוק משכנע מאוד מבחינת ההיגיון שלו: "באירופה אתה לא יכול לכתוב בעברית", וזה כבר שייך לתחום הדמגוגי הזול ביותר. מה הקשר בין גובה האף שלי לאירופה? לאלוהי ע' פתרונים.
בקריאה שנייה, כנראה שהצלחתי באמת להרגיזך. וזה מעיד שבאיזה שהוא מקום רגשי האשמה העצמית שלך מרובים. כי את לוקחת את הדברים אישית.
את כותבת לי מלים כמו 'לרדת' וכד'.
זכותי הלגיטימית לחשוב ולעשות את אשר אני רוצה כי את חובתי מלאתי מעל ומעבר! (ההדגשה מכוונת - את המכתב הזה אני כותב לך מאיזה חור בסיני.).
לגבי התפנית הגדולה שעשיתי, לא עשיתי תפנית. הסקתי מסקנות לגבי מצב מדיני, ומוסרי שבו נמצאת המדינה כאשר המוטו העיקרי שלה הוא: "ננצח במלחמה הבאה. אני מוכן למות בשביל הארץ".
זה לא המוטו שלי.
הפשיסטים חוגגים ב "מעלה אדומים", העם מוכן להקריב.
אני נגד עקידת יצחק, תהיה המטרה אשר תהיה. ב 1975 יש שאומרים שאין בעייה פלסטינאית וכיו"ב. חוויות מלחמתיות לא אשפוך בפנייך, די באם אציין שהלכתי למלחמה חסרת תכלית. אכזרית. מטופשת.
צבא חסר מוטיבציה לעומת צבא מלא בה. למה?

את מדברת על הכשלון האישי שלי. במה נכשלתי ילדה קטנה?
כל האופציות פתוחות בפני ומבחינה חברתית אין לי מה להתלונן. מבחינה סכסואלית - רגשית, גם בלי עין הרע. הלוואי על כולם.
את האחרים אני מאשים בטמטום פוליטי, בהזנחה פושעת. כך שאם את כותבת, נסי להגדיר את הכשלון. מה גם שזה איננו רלוונטי. אני עושה את אשר אני חושב לנכון לעשות ובשלב הזה אני מחפש את הזכות שלי, הזכות האישית שלי. באם הייתי רוצה הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה, אבל זאת לא תכלית ומטרה וגם לא אתגר.
לגבי "לשנות את הדברים", שמי הפרטי אינו 'דון' והמשפחה לא 'קישוט'. כמו כן, זה מלים יפות: "צריך לשנות ולא לברוח". (נרשום אותן בלקסיקון שלי).. לגבי הגדרתך כשטות, שחקי אותה. אבל שוב זה לא נימוק הגיוני או תגובה רציונלית. הרגיזך וכתבת שטות. זכותך הלגיטימית.
בהחלט שאף אחד לא עוצר בעדי. לגבי ה" ל?ך" שלך, גם זו לא תגובה שמעידה על ניסיון להבנת המצב. זה נורא מצחיק שאת כותבת לי לסיני" ל?ך, בוגד שכמוך". איך זה?
לפי מה שאת כותבת אני מבין שאת לא חיה כבת אדם. אלוהים ישמור אותך.
צרפת ההומנית היא לא שלי, ולא כל ארץ אחרת בעולם. אין לי שום דבר מלבד החיים שלי (והשעון שלי).
באם קראת את 'מלכוד 22' (היית יכולה לכתוב בעברית, סנובית שכמותך!), ולא התרשמת הרי שלא הבנת את המוטו שלו, ולא היית בצבא מספיק זמן כדי להבין את המלכוד שלי, ולא חיית בארץ גם על מנת להבין את האוירה המקברית לגבי ההומור הנבזי שהפך חולני. ייתכן ואני חולה ואפנה לבעלך על מנת שיעשה לי פסיכו-אנליזה.
אבל שוב, לפי הקריאה במכתבך, למעשה כתבת בלי לחשוב ובלי להשיב תשובה הגיונית ומכובדת. את כותבת לי שאת מורה וזה לא הולם אותך.
לדעתי, מצבך חמור משלי אפילו, כי באיזה שהוא מקום אני חושב שהדברים שאני עושה הולמים אותי, ואני לא עושה אותם מתוך seduction.
באיזה שהוא מקום קשה לי לכתוב לך בצורה כזו, אבל לא השארת לי שום אופציה אחרת. את חיה אלפי ק"מ מכאן ואני מיליונים ממך ומדרכך בחיים. את השופטת הגדולה של המאה, מוציאה פסקי דין כאילו היו נוסחאות גיאומטריות של צורות מרובעות. זה בהחלט לא מכובד. לגבי ההצלחה שלי להדהים אותך, הרי שעצם זה שכתבתי היה מסיבה פשוטה: לדעת מי את ומה את כיום.
משחקי "כתבת לי ראשון, או לא" זה הולם ילדים בני 12. ראיתי את א', אמר לי שאכתוב, את מענינת אותי, כתבתי. זה הכל. בלי מניעים פסיכולוגיים עמוקים. אני חושב שמה שלא היה בינינו, זה אחד הדברים היפים שהיו לי מעודי. למה את שופטת? למה את מתכוונת שאת לא רואה גבורה גדולה בזה שאבי נסע. באם הייתי משיב לך במטבעות "גיבורים" הרי שהם היו כאן במלחמה האחרונה (אלוהים עדי שלא רציתי לכתוב לך זאת, אבל למטבע יש שני צדדים). אם את מחפשת גיבורים או גבורה בחיים, הרי שהם היו ריקניים ומאוד מאוד מתים.

בכלל סגנון הכתיבה שלך מזכיר לי סצנות של בתולה בת 13 שמגנה בלהט על החתול שלה. F.O., חשבתי שהאופקים שלך יותר רחבים וכושר הויכוח שלך יותר מוצלח מאשר "זה לא גבורה" או "זה גם מטופש וגם ילדותי מאוד". מצטער, בטיעונים כאלו, אני לא יכול לפסול וללעוג על כולם. לצערי אני נגררתי במכתב הנוכחי שלי לזה, ואינני כותב לך דברים שבאים מן הלב ולא תגובה לדברייך על מנת שתוכלי להעריך מה היתה רמתם המצערת.
אני מגיע כעת לדף האחרון במכתבך וקשה לי להבין מה בדיוק הרתיח אותך?..
ידוע לי שזו לא בושה ללכת לפסיכולוג. אבל באיזה מקום זה נראה לי מיועד על מנת לפגוע. ראי: אני חושב הרבה על מה שאני עושה ועל מה שאעשה כי בינתיים אני משרת את המולדת היקרה!!!
לגבי אלבר קאמי ו 'חיפוש זהות', קראתי גם קראתי וזה לא פותר בעיות. המכתב שלך לא ישפיע על החלטתי לנסוע, לראות, לחפש, להבין, לנסות ואולי גם לחזור!!
פה היתה טעותך המרה והעקרונית לגבי נקודת ההתבוננות שלך, שוב לא העמדת את הדברים בהיבט הנכון שלהם, גם לא ניסית לרדת לעומקם. מה שעשית זה הרבצת הרצאה ציונית, ואולי כשאגמור לקרוא אשיר את 'התקווה', אבל באיזה שהוא מקום זה היה רקוויאם לאינטליגנציה שלך. את כותבת שאחי זה אידאל בשבילי: אין לי אידיאלים, לא אידה פיקס ואין לי בית משפט במוח: להתחרט על מה שעשיתי אין סיכוי, כי הרי יש לי לחיות מקסימום עוד 14,000 ימים וזה הוא זה.
אני גם מקווה לראותך ולא משנה לי איפה!!!

נ.ב.
נשארו לי עוד חודשיים לשרת, ועד שיגיע אלי מכתבך, זה יהיה עוד חודש. אני חי, נושם, שונא (את הצבא), אוהב מפעם לפעם. לא מרגיש את עצמי ככשלון עלי אדמות. אבל במקום מסויים חבל לי עלייך כי בפוטנציה יכולת להיות יותר ואולי לא?!
מקווה לקרוא תשובה יותר הגיונית, יותר מבינה ופחות שטנית:

א'.